כל אחד מאיתנו נפגע בשלב כלשהו בחייו. פגיעה היא חלק מהחיים, חלק מהיחסים שלנו עם בני אדם וחלק מהמסע האישי והמקצועי של כל אחד. בלי כשלונות אין הצלחה, ולצערנו, בתוך הכשלונות מסתתרות לעיתים גם פגיעות. פגיעה מאדם קרוב שלא האמין בנו, ממנהל שלא העריך אותנו או ממערכת שלא ראתה אותנו.
התגובה הטבעית של אנשים רבים היא לכעוס ולחפש דרך להוכיח להם שהם טועים ואפילו לנקום ולפגוע בחזרה. ככל שהפגיעה קשה יותר כך הרצון "להוכיח" לצד השני חזק יותר.
בעבר, גם אני חלמתי על נקמות מתוקות באנשים שפגעו בי, לא העריכות אותי או לא האמינו בי. דמיינתי מה אגיד להם ומה אעשה להם ואיך גם אני אהרוס להם.
אבל יש בעיה אחת בגישה הזאת. כל עוד אני עסוקה במה שעשו לי, אני ממשיכה לתת כח לאחרים על החיים שלי. במקום להתכנס פנימה ולהעצים את עצמי אחרי הפגיעה, אני במיקוד שליטה חיצוני שלא מאפשר פינוי משאבים לשיקום ולצמיחה מהמשבר.
שאלתי את עצמי "מה אני ארוויח מזה ששנינו נסבול? הרי אדם לא יודה בטעות שלו, במיוחד לא מתוך לחץ. האם שווה לי להרוס את עצמי כדי להרוס מישהו אחר?"
עם השנים הבנתי שזו מחשבה שלא מקדמת אותי ומצאתי נקמה אחרת, מתוקה יותר ורווחית הרבה יותר עבורי. זו הנקמה שאני משתמשת בה שוב ושוב כלפי כל מי שאי פעם נפגעתי מהם - להצליח בענק.
לכן, אחרי כל טלטלה או פגיעה אני משתדלת שלא למקד את האנרגיה במה שאין לי שליטה עליו ומשקיעה אותה בארבעת הדברים היחידים שהם בשליטתי: המחשבות שלי, הרגשות שלי, המילים שלי והמעשים שלי. ככה אני חוזרת לאט לאט לציר הכח שלי וצומחת.
כך במקום להתמקד במי שפגעו בי, אני משקיעה את כל המשאבים, הזמן והמאמצים שלי על לקדם את עצמי, לפתח את הכישורים שלי ולצמוח קדימה. מה שקורה בסופו של דבר הוא שההצלחה שלי היא ההוכחה הטובה ביותר לכך שהם טעו. אבל היופי הוא, שכבר לא אכפת לי.
לאורך השנים אני מצליחה שוב ושוב בצורה מעצבנת ובלתי נסבלת עבור כל מי שחשב אחרת לגבי.
הקסם בשיטה הזאת הוא הרווח הכפול עבורי. מצד אחד אני משקיעה בעצמי וזוכה לתגמול ישיר בכך שאני הופכת לגרסה טובה יותר של עצמי, ומצד שני מי שפגע בי מפסיק לעניין אותי. כך שחוסר הנוחות שלו מכך שהצלחתי הוא בונוס שולי כי אני כבר אדם חזק יותר שממוקד במה שמקדם אותו.
אני מכירה שהגישה הרווחת היא להמליץ לחמול, לסלוח ולוותר. לי זה לא עובד. עובד לי לתת בראש. לפרוץ קדימה, לא לראות בעיניים. אבל להפנות את כל האנרגיה האדירה הזאת פנימה ולא החוצה.
חשוב לי להדגיש שזה לא אומר להתעלם מכאב או מחוסר צדק, אלא לבחור ליצור מציאות אחרת מתוך הפגיעה במקום להגיב אליה ולהיגרר לקורבנות ולהאשמות.
בסופו של דבר, הנקמה הכי טובה שלי היא לא להוכיח להם שהם טעו ולגרום להם להודות שאני אחלה, אלא ליצור לעצמי חיים כל כך טובים, שלא אכפת לי מה הם חושבים כי אני מהממת וראויה מעצם היותי.
ובאופן לא מפתיע, רבים ממי שחשב שאני לא מספיק חזקה/ לא מבינה/ לא מתאימה/ לא ראויה הפכו לתומכים הכי גדולים שלי ולמשווקים הכי טובים של ההצלחה שלי. כי הרי הם היו שם מההתחלה.
